רשב״א על עירובין כ״ח

1 צירעה לוקה שש. פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו כ, כה ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות סנהדרין נט, ב ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח מעילה טז, ב במובדלין דבר הכתוב דכתיב שם אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.

2 ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו'. הכא משמע דאתינן למשוי גברא לאתרא דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד גברא אתרא. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע שבת צב, א גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין ו, א גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא. ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית שבת קמד, ב מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.

3 הא דקתני: השחליים והגרגיר זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.

4 והלכתא כינוקא דבי רב. ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא.

5 קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים. אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד הכי חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, דלא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי האור, דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס נדה נא, ב שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל.

6 גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני. פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני.

7 ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו'. וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות.

8 זה וזה לפטור. פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן תרומות פ"ג, מ"א תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה יבמות פט, א. דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל.

9 הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן. דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה.

10 ברכה איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל והילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא.

11 לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי. ואינו דומה לצלף ברכות לו, א, דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי.

12 קוליא. פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה.

13 מהו לערב בפולין לחין. ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן.